6 thoughts on “יאיר רגב: בנות צלופחד, שרשי הפמיניזם המודרני”

1. Pingback: יאיר רגב: חברה מוסרית נמדדת ביכולתה להכיר בצורך בתיקון ולפעול למענו. בנות צלופחד כמקרה בוחן | ייצור ידע

2. סוגיית בנות צלפחד היא מן הפרשיות המכוננות בתולדות המשפט העברי – ובמבט עכשווי, היא מהווה דוגמה נדירה להתמודדות עם עוול מגדרי ולמהפכה פמיניסטית מוקדמת.

   היבט פמיניסטי עיקרי
   היוזמה לשינוי החוק אינה באה מלמעלה, אלא מצמיחה אותנטית של נשים, בנות צלפחד, שבעוז רוחן בחרו להתייצב מול הנהגה גברית מוחלטת, לתבוע צדק ולערער על סדר חברתי מקובע. דרישתן מהפכנית לא רק במונחי חקיקת דיני ירושה, אלא בעצם קיומה – דרישה להכרה בזכותן לזהות ולמעמד קנייני עצמאי, על אף שהחברה המקראית ראתה בגבר יורש בלעדי.

   משה כמתווך לשינוי חברתי
   משה, שאינו מכריע מיד, אלא "מקריב את משפטן לפני ה'", מבטא הכרה בכך שמדובר בסוגיה עקרונית, החורגת מעבר לסכסוך פרטי. בעצם פנייתו אל האלוהים הוא מביע נכונות לערער על נורמות מסורתיות כאשר הן מתגלות כבלתי צודקות, ובכך פותח פתח להכרת עקרונית בזכויות נשים.

   היבט מוסרי וצדק חברתי
   תגובת האל – "כן בנות צלפחד דוברות…" – אינה רק תיקון נקודתי, אלא קביעת עיקרון יסוד: המשפט והחוק אינם ערכים מקובעים שאין לשנותם, אלא כלים למימוש צדק. כאשר מתברר שהסדר משפטי אינו משרת צדק – יש לתקנו.

   המשפט והחוק ככלים דינמיים למימוש צדק
   המסורת היהודית והמשפט העברי, מראשיתם, מלמדים שתכלית המשפט והחוק היא לשרת ערכים מוסריים, חברתיים וציבוריים – ובראשם הצדק. עיקרון זה מודגש בתורה, בדברי הנביאים ("צדק צדק תרדוף"), ובכל פסיקה הלכתית משמעותית לאורך הדורות.

   המשפט העברי איננו סטטי: כבר בסיפורי היסוד (כמו בנות צלפחד) עולה עיקרון כי כאשר יישום החוק מוביל לתוצאה שאינה צודקת – חובה לשוב ולבחון את ההסדר המשפטי לאור ערכי הצדק והמוסר. בכך נטוע מנגנון תיקון עצמי בלב השיטה.

   המשפט איננו תכלית בפני עצמה – אלא אמצעי להסדרת חיי החברה בדרך שמקדמת ערכים מוסריים, שוויון והגינות. כאשר יישום עיוור של החוק גורם לעוול, יש בכך אות לאקט בחינה מחדש, או לכל הפחות לפרשנות מרוככת התואמת את רוח הערכים החברתיים.

   דינמיות, שינוי ותפקיד השופט
   המשפט הוא יצירה אנושית, ועל כן הוא חייב להיבחן ולהתעדכן תדיר. שינוי חברתי עמוק לעיתים מתחיל בדרישה מוסרית לתיקון עוול – כפי שקרה בפרשת בנות צלפחד וכפי שמתחולל עד היום (בתחומי זכויות נשים, מיעוטים, דיני משפחה ועוד).

   הצדק הוא עקרון-על: כאשר קיימת סתירה בין לשון החוק לבין תחושת הצדק, יש מקום להתערבות – אך שינוי יסודי של ההסדר נעשה בדרך המלך – חקיקה. על השופט להצביע על הפער ולהמליץ למחוקק לתקן את הדין – תוך שמירה על עקרון הפרדת הרשויות, המבטיח כי חידוש יסודי יעשה בהליך דמוקרטי מסודר.

   דוגמה מפרשת בנות צלפחד:
   החוק המקורי לא צפה אפשרות של בנות כיורשות. הדרישה לצדק – "למה ייגרע שם אבינו…?" – הביאה להרחבת החוק. בכך מודגש: החוק הוא יצירה דינמית, הנתונה לשינוי כאשר ערכי הצדק, השוויון והמוסר מחייבים זאת.

   סיכום:
   המשפט והחוק אינם אבני נגף שאין להזיזם – ייעודם להיות כלים בידי החברה לקידום צדק, שוויון ותיקון עולם. חברה מוסרית נמדדת ביכולתה להכיר בצורך בתיקון ולפעול לשינוי, גם במסגרת המשפט והחוק, כאשר הדבר מתחייב מעקרונות הצדק.

   הגב

3. Pingback: אבי הראל: נספח לפרשת בנות צלופחד | ייצור ידע

4. ודבר אחרון, "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא" הוא ביטוי המבטא את התפיסה כי התורה, על אף שניתנה משמים, היא אינה מעבר להשגת בני-אנוש, ונתונה לפירושי החכמים המתעמקים בה. בנוסף הביטוי מלמד על כך שאין להכריע מחלוקות הלכתיות על פי בת קול או נבואה אלא הכוח והסמכות לפרש את דבר האל נתון בידי בתי הדין. אזכור אחד מופיע בהקשר לאגדת תנורו של עכנאי, הקובעת שאין להסתמך על בת קול או כל מסר שמימי אחר בקביעת הלכה, בניגוד למשה, כי לאחר שניתנה התורה בהר סיני, עם כל הכללים לפסיקת הלכה החובה והסמכות נתונה לשופטים. חז"ל דרשו שוב ושוב, שכיוון שהתורה כבר אינה נמצאת בשמים, אין אפשרות "לקחת" אותה משם באותות ובמופתים כלשהם, ויש ללמוד את פרטי הלכותיה על פי מסורת הכללים שניתנו בהר סיני.
   הביטוי משמש כיום כמטבע לשון מליצי במשמעות רחבה יותר: "זה לא בשמים"; כלומר אין הדבר נבצר מיכולת האדם, אם משתדלים מאוד להשיגו.

   הגב

5. בשבוע שעבר קראתי שוב את פרשת השבוע האוצרת בתוכה את עניינן של בנות צלפחד, ונסתי לעמוד על המסר שמשה, 'נשיא הערכאה הגבוהה של דור המדבר, מנסה ללמדנו במונחים מודרניים???. בנות צלופחד עותרות לבית המשפט הגבוה לצדק של משה רבינו, בטענה לחוסר שוויון, בעתירתן הן טוענות למה ייגרע חלקנו בירושת הארץ, מדוע יגרע חלקו של אביהם בירושת הארץ רק מהטעם שבמותו לא היו לו בנים?
   לפי המדרש משה יכול היה להכריע את העתירה בעצמו תחת זאת הוא העדיף לפנות אל אלוקים שיכריע בגורל עתירתן.
   משה גם יכול היה לדחות את העתירה על הסף מהטעם שמדובר בדבר חקיקה, ואין הוא האינסטנציה המתאימה כדי להכריע בעתירה מעין זו. אולם בפני משה עומדת אפשרות נוספת והיא – לפרש את החוק !!!.
   במדרש תנחומא ריש לקיש משמיענו שכל הערכאות הזוטרות, לפני שהגיעו למשה, לא רצו ל"הגדיל ראש" ולפרש את הסוגיה לפי עקרונות השיטה כך הגיעו עד למשה. משה יכול היה להכריע בעתירתן של בנות צלופחד מתוך הדין עצמו, בהתאם לעקרונות השיטה, ובהתאם לכללי פסיקה שנמסרו לו. אולם, הוא העדיף להימנע מנטילת סמכות שאינה שלו והפנה את עניינן בחזרה אל המחוקק, במקרה שלנו – הא-ל נותן התורה, המצוות, והחוקים. כאמור, משה רבינו יכול היה להכריע בעניינן של בנות צלופחד אלא שהכרעתו היתה יכולה להיתקל בהתנגדויות וגורמת לפגיעה באמון הציבור כלפי משה. ולכן משה בחר להותיר את ההכרעה למחוקק עצמו–לאלוקים. במציאות המודרנית תפקידו של השופט להכריע ביחס למקרה המונח בפניו בהתאם לעקרונות על, למושכלות יסוד, ולתכלית החקיקה. הכרעתו צריכה להיות מושתת על פרשנות החוק הקיים, כי לא בשמים היא….
   המסר המעניינן של בנות צלפחד הוא שגם במקרים קלים להכרעה, ניתן והיה להגיע לתוצאה צודקת מבלי להיזקק למחוקק, אולם עקב החשש מהדעות בציבור והחלטה תקדימית שתיתן כוח לנשים גם משה הגדול השתפן ופנה לקבל את פסיקתו של המחוקק.

   הגב

   • וניסיתי

     הגב